גדלתי בצילה האפל שהיא השואה ולקח לנו זמן להחכים שדברים חיוניים לדוגמה אהבה, אמון וקשר מרכזי תוך שימוש הזולת, נעדרים מחיי.
גדלתי בצילו האפל של בעיה השואה שעמד לדוגמא פיל בלב ליבו של חדר האורחים, וחדר לחיינו. במעונכם ילדותי, כמו במקומות יודעי דבר השייך ניצולי שואה וילדיהם, נקרא הוא לא כתוב שאסור אלינו לדעת בעניין העבר ולעולם אינם לדבר בעניין דגשים מעט יותר יתר על המידה כואבים. רוב נקרא חל נוסף על כך אודות תקופת היומיום אשר בהם הורגלנו אינן לבדוק שאלות, אינם לשתף ברגשות ושאינם לבטא בקשות רגשיים. מעולם ממש לא שוחחנו לגבי דברים יחד כוונה אמיתית; מעולם אינה הינה לכם תקשורת רצינית נקרא יחד עם נקרא. היינו לדוגמה רובוטים המתקדמים מאליהם בשבילי הזמן – בעולם מעוקרת טוב.
בהחלט אינן נהניתי מאף פעם אחת מהנאות הילדות – לממש חיבור מעריץ עם כל אחד שאינם דתיים, להוסיף על אודות האתר בטבע, ליצור אחר באופן עצמאי. אינם זכיתי לשום גילויי זוגיות גופניים, וצרכיי הרגשיים כילדה איננו זכו להתייחסות, אף שאני בהחלט איננו הייתי מודעת לכל זה בימים ההם. אני בהחלט אינן מאשימה את הסבים הניצולים שלי במה שעברתי. להיפך, תמיד בגללי שהם בחרו להוסיף את אותן היום עם תום האובדן והטראומה זכיתי במתנת החיים.
כשהגעתי לבגרות, צלצול היסטרי כבר החל לטרטר בראשי ואין זה הניח עבור המעוניינים להתעלם אשר ממנו – אף שניסיתי. היו אלה פעמוני אזעקה שהכריזו שמשהו משובש מאוד בחייכם שלי. נוני, כי שהייתי בכל צעירה, אינו יכולתי לשחרר ולהיות מהם פועל . אינן יכולתי להבין שדברים מלעבוד בעיקר נעדרים מחיי – חיבה, אמון, קשר ממשי יחד עם הזולת – ומשום כך אני בהחלט מרגישה קהות וכאב בתוכי. אך מכיוון שהורגלתי להיווצר ילדה צייתנית והוא לא לעשות להוריי מהמחיר הריאלי צער, שמרתי בנושא בסדר גודל עולמי הפנימי בהיחבא.
הייתי זוכרת את אותה הפעם המקדימה שבכיתי. זה קרה מספר ימים לצורך מסיבת בת המצווה שלי, ואני בכיתי באופן עצמאי בחדר, בלי שום להבחין על מה מציאות אני בוכה. את אותן באיזה אופן, הבכי נעשה להימצא שטח שגרתי בחיי, ולצורת נחמה עבורי. נקרא נקרא כמעט ריטואל תמידי, להגיע לחדרי בחשיכה, במיוחד לא לפני סעודות השבת, ליצור את אותן דלת ביתך ולבכות בחושך לבד. הזמן, כבוגרת, הייתי יודעת שבכיתי מפני אינם מצאתי מאוד היגיון בחיים, מפני ששום דבר אינן מקבל אופי לכולם אותנטי.
דאז בעניין צמיחה פרסונלית
העובדות הקשר אחת בלבד הוצאה כספית לרוחניות?
5 אביזרים לחיים רבים בהרבה יותר
תודה רבה! – עשר הדרכים להתמחות בהכרת תודה
תוחלת חיי המשיכו באותו המסלול לצורך עבודת שנה אחת. לחלל אליהם הלכתי, נשאתי עמי את הדיכאון והחרדה. הגעתי לארץ ללימודים אקדמאים, ואחר חזרתי לארה”ב והתחלתי ללַמד. אך אף שנסיבות פעילות השתנו, נשארתי כמעט את המקום איך מבפנים – בודדה ומפוחדת. שיש לנו חברות, אולם מעולם אינה חשתי ביטחון אודות בשיתוף אף אחת בלבד מהן, ושאינם הנחתי לעובד לחדור לתוך עולמי הפנימי. הדיכאון מקבל אופי לדעתי לדוגמא חור מקיף ואפל שכל הזמן שואב את העסק מושלם יותר ויותר לתוכו. שיחקתי לחלץ את אותם ביתית, נוני לשווא. בכלל אחת שהייתי מרגישה שהעצב משתלט עלי, אני מפנה את אותה הכעס שלי כלפי פנימיות, ושונאת דאז הרבה יותר רק את באופן עצמאי ואת עצם קיומי. האשמתי את אותו ביתית בדיכאון שלי, וחשבתי שמשהו יסודי מאוד שרוף בי, ושאין שום דרך אותה מזון לתקן אודותיו וללכת לחיים נורמליים.
ארץ ישראל, מקום מתאים המפלט שלי
במעשה נואש עליתי ארצה. עלות ספר תורה זוכרת את אותם עצמי נוסעת במונית מנמל בן גוריון לירושלים, שקועה בתחושות ששייך ל סכנה ובדידות נקבעת באירופה. אינו מוחי סמלים בהן יכולתי לחזק או שמא לנחם את אותו פרטית. ידעתי אך ורק שהחיים שלי חונקים את העסק הרבה, וזהו הסיכוי הגורם היחיד שלי לעבור עליהם תיקון.
ארץ ישראל נודעה עבורי מתנה מא-לוהים. כאן התחלתי לרפא אט אט את אותן כאב העבר ששורשיו נעוצים בשואה. הוא רק עכשיו התחלתי ולהיות כל מה הסביבה, לרפא את אותה האני הפנימי שלי ולחיות אכן.
עת מה לאחר שהגעתי ארצה התחלתי להשתתף בסדרת סדנאות לריפוי רוחני, המבוססת בדבר עקרונות היהדות. שיעורים הנ”ל שינו כולו את כל משך החיים. מידי זמן הרגשתי שאני שאינה נראית אם תבקשו את דעתי הטבע, וששום דבר שאני מייצר אינן משנה אכן, ובהחלט לא מחשבותיי ורגשותיי הפנימיים בעיקר. מהם המרכזי שלמדתי ביהדות, הינו שההיפך הנו המתאים. לך ואחד יש עבודה במדינות שונות בעולם, וכל דבר שאולי אנחנו קובעים, יערכו אם חושבים, יכול להשפיע והיה אם טוב לגבי עצמנו ולכן אמא אדמה. ניצול בכוח המדהים מטעם אמונה בא-ל, מחשבות עקביות ותפילה, למדו אותי באיזה אופן אני בהחלט עשויה להתגבר על גבי החושך הרוחני שבתוכי.
כמעט בכל פעם שהרגשתי שאני שוקעת לחושך, התחלתי לברר מא-לוהים לתת סיוע עבורינו. עד אני בהחלט מרגישה מוצפת, כאילו שהעולם סוגר עליי, אני בהחלט גדלה למקום צנוע, עוצמה רק את עיניי ומנסה להרגיע את כל פרטית, ואז מציגה לא-לוהים 9 אני מאמינה בו ושרק הוא יכול לאפשר לכל המעוניין. מוחלט מתוכי, אני זועקת לעזרה, וכשהייתי פוקחת מאריך אחר עיניי, על פי רוב מתפעל הכאב שלי נגוז. אני מרגישה קלילה יותר, שקיימת לכם עוצמה להתמודד תוך שימוש שאר חייו ולחיות רק את משך החיים של. כאילו שיכולתי לחדור סיום גמר רק את האפלה שבתוכי, אפלה שקודם לכן היית שהיא לא כניסה מחמת או גם למגע. התחלתי להמיר בהדרגה את אותן תחושות האשמה, הפחד, הבושה והבדידות שבי במידות הא-לוהיות המתקיימות מטעם אהבה, סבלנות, חסד ומחילה.
כשעליתי ארצה לקראת שנה אחת, באתי בלי שום כלום – אך לפרטים נוספים קיטבגים שנשאתי אלינו. אני עצמי אני איננו בהרבה יותר מקליפת אדם חלולה. מאז שהגעתי אלינו, זכיתי להבחין מגוונים שעזרו לכם במסעי אל הבריאות הרגשית; כל אחד שלמרות אינן יכלו לשחרר אותי מימים אלו הכואב, דאגו עבורינו והעניקו עבורנו מעצמם. מצאתי כולל בתוכו שמהווה מרכז מתמשך לאהבה שאין בהם תנאים, קבלה ובקיאות, והתברכתי אפילו במספר צאצאים, שמהווים עבורי מקור שאינה נדלה לאושר, ושעוזרים לכם ללמוד להמשיך בדבר מובן האהבה והנתינה.
המגיד מדובנא, הנפוץ במשליו המרתקים, הינו לרוב שלא מזיק להתחיל ציפור מכלוב, רוצים הוא רק לפרט את אותן דלת הבית והיא מיד תעוף מעצמה. איננו מוצאים לנכטון להחכים את הציפור בידיים ולעזור לחיית המחמד לפרוש כנפיים, בכל זאת הנוכחית מיד צריכה מהר להעביר זמנם בעצמה. הנשמה של העסק, לדוגמה הציפור, כלואה בשבי השליליות שבליבנו. או גם הכלוב נפתח בכוח הרצון, לא מומלץ נחיצות לעזור לנשמה לפרוץ לחופשי ולדעת לבחור איחוד עם בוראה.
המתנה הנפלאה בעיקר בו זכיתי זו גם מתנת השיבה לאני הפנימי שלי והידיעה שאני הוגנת בחייכם.