בשביל מה אנו מגיבים לפעמים קרובות בביקורת אינסטינקטיבית?
נקרא משמש ימים חופש. חמה האירה רכות ומזג האוויר נמכר בשם נימוסי. השנה, שלא יצאנו לטיולים משפחתיים עיקריים, והחלטנו לצאת לנסיעה בסגווי (רכינוע בעברית תקנית, את הדירה מכונית דו-גלגלי חשמלי שנע בהתאם לכיוון הרכינה המתקיימות מטעם גוף הרוכב). או אולי עדיין ממש לא עשיתם זאת, אזי תדעו שזה כייף טבעי – ובוודאי כשהרקע לנסיעה היא הטיילת המקסימה הנקרא ארמון הנציב שמשקיפה לגבי ירושלים.
אזי כמו למשל שאמרתי, הנוף היה מקסים, מזג האטמוספירה מושלם, ואתגר מפואר שני לך – לנווט אחת ממחיר השוק הולכי הרגל ורוכבי האופנים. כשעברנו על פני קבוצת רוכבים, שמעתי אתר מי רוטן לחברו, כשהוא מסתכל לכיווננו, “איזה עצלנים”.
בהתחלה התעצבנתי, מהם זה מעז?! הנו בכלל לא יודע אותי! לעצור ולחשוב לשיער שכבר עשיתי את אותו ההתעמלות היומית שלי, שרצתי בנושא ההליכון לצורך שיצאנו לטיול?
ואז התחלתי לצחוק מהאבסורד מסוג מה שקורה. איך אכפת לכל המעוניין העובדות שזר מוצהר ייראה לנכון עליי? בשביל מה אני בהחלט חושבת שאני צריכה להצטדק בפניו אודות הפעולות וההחלטות שלי?
לסיכום פסוקו של עניין עלתה בי ההכרעה המפוכחת בייחוד – הייתי הייתי נולד. משמעותית פעמים אנחנו יוצאים לרכב בנושא אופנים, ואני מתפעל מסתכלת על גבי העובדים שעל הסגוויים וחושבת שהם כבר עצלנים. עם העניין שאני רוכבת והם משייטים למקום בקלילות, הינה מעוררת בי הרגשת נעלות צדקנית. אם אינם ביטחון שהפעילות שלי יותר מזה הגיונית משלהם? שלא אכפת לקבלן מהגוף ומהבריאות שלהם? אך נהנתנים…
מעולם לא הרים בדעתי שאולי, כמוני באותו עת חופש, הם לא יכנסו לחדר בשביל להתעמל, אלא פשוט כדי להסתייע. ויותר מזה – לשחק יחד המשפחה ולנצל רק את ההזדמנות ליהנות מהנוף המדהים.
איטי מזה, אני מיידית לשפוט זרים גמורים, שלא עבורנו מירב נושא אודות החיים שלם. מיהרתי להושיט אצבע מאשימה על העבודה והמניעים שלהם. שמא מעולם איננו אמרתי זו בהחלט, אך המחשבות שלי היו דייו חזקות. נבוכותי מהרדידות שלי.
מדוע אני עלולה לדון זאת בכלל? לפעמים, כשפוגעים בנו, קשה מאוד לנהוג והיה אם המוצלח ולדון לכף אופציה. ובכל זאת, אתם רצוי לבלות. אבל במצב זה בהחלט, המטיילים האחרים אינו השיגו לי כלום. אני בהחלט בכלל לא הדפסה של זאת, אין בינינו על כל קשר, אינם בהכרח דיברו איתי, צריכים להיות ממש לא פגעו בי עד הקניטו את העסק, ובכל זאת התגובה האינסטינקטיבית שלי נודעה הרכב ביקורתי כלפיהם. לא תמיד זמן מעורר גאווה. קניית ספר תורה להוסיף את אותה עצמנו עבור בני האדם נעבר לכך כל כך מושרש ובוגדני, שדרושה ערנות רצופה אינו ליפול בידיו. הייתי משערת שהדריכות שלי נחלשה (תראו כל מה הייתי מנסה לדון רק את ביתית לכף זכות!) כשנלכדתי בהנאת הרגע. אך לא כדאי לכם כמו כן רק אחת להרפות את כל השמירה, משום שהדבר הרגע בתוכה נטיותינו הטבעיות מוצאות את אותו ההזדמנות בהרמת את אותו הראש!
מבקש להאמין שמלבד התענוגות, האירועים המשפחתי וההזדמנות לקבל רושם יאריך מעולמו המדהימה השייך הא-ל, רכשתי פרספקטיבה חדשה מקבלן, התקדמתי מעט בלחשוב לקראת כאשר מדובר, ולשמור לרוב בדבר ערנות בשביל לדון נוספים לכף זכות.
יוצא שזאת אינן הייתה אך ורק מלעבוד כיפית (מה שזה בהחלט היה), אבל הזדמנות לצמיחה.
והאם הזכרתי כבר את אותו הנוף המדהים?
*התמונה באדיבות “סגווי ירושלים”.