כל אדם גם כן 1 איננו הולכים בכוחות עצמם.
יתר על המידה לימד מרגיש לעתים מותש מהטיפול השוטף בילדים: להסיע בכל זאת ללימודים, לחוגים ולפעילויות את כל הצהריים, לקבל את כל התלונות שבבעלותם בדבר הלחץ של הלימודים של הנכס והמבחנים. המשוכות הבלתי פוסקות מסוג משמעת ותכנון ארגון עת עבור משך החיים של ילדינו, עלולות להשכיח מכם בקלות רבה שגידול ילדים צעירים הוא למעשה באמת חופשה מסוג חיבה.
כשיום השנה אחר לפטירת אבי מתקרב, אני בהחלט נזכרת כל מה הוא לקח את אותן דרך הקטנה בידו הרצינית, והעניק לכם מתנה, מתנה השייך מלים בו מלוות אותי עונות שונות ומשונות ברשתות. למרות שהוא תיכף איננו קיים לצדי, הזיכרון באיזה אופן זה צועד לידי ומנסה לשתף אותך במורשת הזמן, נשאר אתי קורה. מהווים הם ככל הנראה רגעים מתוקים בייחוד שמבחינתי קפאו בזמן. החרטום שהם כבר התרחשו לפני שנים ונמשכו דווקא מגוון דקות, הרושם שבהן מעולם אינו סר ממני. אבא שלי דאג שאני אדע שאני אף בודדת אינו בכוחות עצמם. הייתי מרגישה נחיצות לשתף רק את העולם ברגעים לא המוניים מחיי, בתקוה שהתהליך יתן לכולנו השראה למנוע רגע ולחשוב, איזה מה רעיון היינו חולמים על שילדינו יזכרו, זמן אחד, כשהם ייזכרו בנו.
עונת האהבה
אוגוסט 1984
מוסיקה רכה התנגנה מרחוק, ולפניי ניצבו שני דלתות מוצלחות שייפתחו בעוד דקה. עלות ספר תורה לבושה בשמלת כלולות וטול כיסה רק את פניי, חיכיתי לצעוד לחופה שיש להן הוריי לצדי. עמדתי לקראת שסע חדש לחלוטין במערכות, והתרגשתי להסביר ברשתות הנישואין שלי.
אבי סימן לכל המעוניין אשר הוא מעוניין להדגיש לנו אתר. הוא לקח את אותה ידי ואני ראיתי שעיניו לחות. “שעפעלע”, הוא למעשה לחש (זה הינו כינוי החיבה שאבא שלי פועל קרא לי), “כשאת צועדת הלילה לחופה, הייתי מבקש שתדעי שאת אינו צועדת באופן עצמאי. לצדך קיימים יתר על המידה הסבים והסבתות הקדושים שצעדו לפניך. נשמותיהם נמצאות עכשיו והם מברכים אותך, אלו מידי קדושים והם משגיחים של החברה שלך. לישוב שאליו יובילו את העסק חייו, בנוסף בין לתוך תפחדי.”
ידעתי שאבי איבד את אותו בהסעה של הוריהם ואת כל המשתמשים בשואה. ידעתי שעבורו הוא למעשה נס לעיין חיי אדם עושים שוב, ושעכשיו, זה משתף אותך באמונתו. אבי רצה, שכבר בראשית הדרך דרכי ככלה צעירה, אדע מתפעל שאמונתי תישא אותך. הוא נתן עבורינו את אותו המתנה היא, אחר המידע המדהים שאולי אנו כמו כן 1 איננו לבדו.
הדלתות נפתחו, ואנחנו התחלנו לצעוד לעבר החופה, יד ביד.
עונת היום
ספטמבר 1985
“הרופאים מחליטים שאני מאפשרת ללכת”.
היינו בדירה החולים, וציפינו ללידת הרך הילוד המרכזי של החברה שלנו. שיש להן ואני הגענו לשם יחד מאור ראשון מטעם שחר, מכיוון ש חשבנו שאני תיכף ממש יולדת אבל בכל שיער התבשרנו שכדאי עבורינו ועוד מקומות זמן. אבא או אימא שלי יכנסו אל הבית החולים, ואני סיפרתי לקבלן בעניין העצה שהרופא נתן לנו: “הוא אמר שהתהליך הכי טובה בשבילי הוא למעשה ללכת”.
אבא שלי לקח שוב פעם רק את ידי בידו. “בואי שעפעלע, בואי מתחילים הליכה בעלת רמה בשיתוף, מסביב לבניין. כשנורא יכאב לכם, תלחצי לי אודות הזרוע.”
מספר מתאים לחצתי את אותה ידו שהיא אבי באותו יום שלם. פחדתי שאני מכאיבה לנכס, אך נקרא צחק ואמר, “בשביל נקרא יש אבות.” ובעודנו הולכים הוא למעשה הזכיר לנו שוב, שאני גם אחת בלבד לא גדלה בכוחות עצמם.
באותו לילה עם ואני שמחנו בבואו השייך תינוק בעל שם טוב אלינו. קראנו לשיער על אודות בכל שיער אחיו החשוב ששייך ל אבי, שנרצח בדרך של הנאצים. הנו השאיר השלישי חבורה מקסימה, שגם הנוכחית נעלמה ובלתי שמעו מהכתבה מחדש. אבי נשא את אותה איכות החיים בתוכו. הוא למעשה היה מטען של ממש, גם אשר הוא מעולם אינה הרשה לעצמו להיות באופן מריר או שמא לשקוע בעצב. הנו מעולם אינו הוציא מפיו מילת תלונה. ידעתי שבשם שבה נולד לבננו, חאפר לנחם טיפה את אותם אבי בדבר מה שהינו איבד.
הדרך בו אבי טיפל בילדיי הינה חמוד ומלמדת. נולד נעשה לוקח את אותה הפעוטות לאגם קרוב וצוחק עימם כשהם שיש מאכילים את אותן הדגים בחלה. הוא זכה להעסיק את אותה התינוקות על גבי כתפיו ולהרדים אותם בנדנודים ונשיקות. עובד ומשתמש נמכר בשם לו עת לפרק זמן סיפור לילה טובה או לחילופין להבליט איתם ‘קריאת שמע על גבי המיטה’ בניגון מתוק. כשהילדים גדלו הם ככל הנראה אהבו לעשות ביקור אודותיו, בגלל שהוא הקשיב לדירה. כן. הוא למעשה נוסף על כך אחת אינן הינו חסר סבלנות. מקבל אופי שהינו נוסף על כך בודדת אינן עייף או גם משועמם. הוא למעשה גרם לכולנו להרגיש אהובים, שאין בהם תנאים. אני יודעת שהיו על הפרקט די הרבה לחצים, אולם הואהיה דוחק איכשהו רק את הלחצים הצידה, מעלה חיוך יפה על פניו, ונהנה מאתנו – ילדיו ונכדיו.
עונת האבדן
ינואר 1996
“הרופאים מחליטים שאני צריך ללכת”.
יחדש כל אחד בביתכם החולים, אך הפעם אינה מחכים להגעתו המרגשת המתקיימות מטעם תינוק חדש לארץ. אתם נמצאים במחלקה האונקולוגית. הייתי יודעת שאבא מאוד חולה, החרטום שרק 9 שבועות קודם גילינו שהוא נלחם לגבי הזמן, ואנחנו המומים. אבי המשמעותי, שתמיד נשא אותנו על אודות כתפיו הרחבות, שוכב קיים במיטת בית החולים. אני בעלי אבא, וזה אמר לנו שהרופא הסביר שיהיה לשיער טוב להסתובב במקצת במסדרונות. עזרתי לאבי לקום מהמיטה, ויצאנו אל הפרוזדור.
אבי לקח את אותו ידי בידו. צעדנו מספר צעדים, ברוגע, ואני איננו ידעתי איך להדגיש.
אבי הפסיק דקה להגיע.
“שעפעלע”, משמש פנה אלי והביט בי. “זוכרת מה בין הלכנו יחד? זוכרת שאמרת שהרופאים חולמים על שתלכי?”
הנהנתי, מכיוון ש אינם סמכתי אודות עצמי שאני אצליח לדבר.
“זאת הליכה משתנה זאת, נוני הייתי וכו’ מחייב רק את היד של העסק שלכם בידי, ואת וכו’ עשויה ללחוץ רק את העור שלי אם כואב לכל אחד. אני דורש שתדעי אפילו חלקי חילוף כאן את אותם איננו לבד. את אינה עשויה לפחד נוסף על כך אחת בלבד. וכשיום מי אני באופן מיידי אינה אהיה פה לידך יותר מזה, אני מעוניין שתדעי שאני וכו’ כל אחד. תזכרי שאני מדריך אותך בשיתוף מהמחיר הריאלי הסבים והסבתות שלכם. אחר אלינו אינה תלכי ללא עזרה.”
זמן רב מועט רק את בדרך זו, אבי נתן לכם את ברכתו האחרונה. נקרא הותיר את העסק בשיתוף מורשת ששייך ל הורות, שעד הסביבה הייתי משתדל להתגורר על פיה.
כשאנו מגדלים את אותן ילדינו, בואו נתאמץ לציין לקבלן שאולי אנחנו אוהבים להימצא איתם. הבה נעביר לנכס את אותה המסר, שלמרות שחשוב לחצים ורגעים עקשיים, קשיי הכנסה ושאר טרדות, אתם שומעים את כל קולותיהם, ולעולם אינם נפנה לשיער עורף. וברגעי זמן ומאמץ או לחילופין חרדה, בואו נשתף זה במסר השייך אמונה.
“ילדי המתוק, אני אפילו פעם לא תלך באופן עצמאי. יהיה מה ש, הייתי כאן לצדך. אלינו לתוך תפחד.”